אתר הנצחה לזכרה של רס"ל גלית ארביב ז"ל            

גלית

 

בהרבה מובנים, היא הייתה ילדה. כמעט כמעט בת 21.היו חסרים לה רק שבועיים לגיל הנכסף.

אבל ההחלטות שלה בחיים הפכו אותה לאישה אמיצה. גיבורה.

היא בחרה להתגייס למג"ב. אפילו שכולם אמרו לה שזה לא בשבילה ונתנו לה את כל ההסברים האפשריים למה לא. אבל היא התעקשה. התגייסה למג"ב והוצבה באחת הגזרות הכי חמות דאז- מזרח ירושלים.

כל יום היה אירוע אחר באחד המחסומים. דיברנו הרבה כדי לשמוע שהכל בסדר איתה. היא הייתה שם. בחזית.

יותר קרבית מכל "קרבי" אחר בשכבה. אפילו עם שברי מאמץ,עשתה הכל כדי להישאר שם. אף פעם לא ויתרה.

היא אהבה את מה שעשתה. היא אהבה את המשטרה. היא אהבה את ירושלים.
מיד לאחר השחרור,לא חיכתה שנייה והתחילה קורס שוטרים. בלי לחשוב על דרום אמריקה או על המזרח.

בלי לחשוב על טיול או על כל חופש אחר. היא לא הייתה כמו כולם. היא רצתה להישאר במדים ולתרום ככל האפשר.
בתום הקורס,לא הייתה בכלל דילמה. היה לה ברור שהיא חוזרת לירושלים. מבצע השכנועים שלנו להישאר באזור נשר, מראש היה חסר סיכוי. היא ידעה שמקומה שם. בירושלים. פורים 2002, פחות מחודש לאחר סיום קורס השוטרים.
מחבל נכנס לשכונת נווה יעקב ומתחיל לירות לכל עבר עם נשק אוטמטי. מיותר לציין שהיו הרבה מאוד ילדים ברחוב. מחופשים. שמחים. חוגגים את פורים. היריות נשמעו בתחנת המשטרה הסמוכה. התחנה של גלית.

ממש רגע לפני שגלית ושני השותפים שלה יצאו לסיור. שלושתם זינקו לניידת והחלו בנסיעה לכיוון המקום בו נשמעו היריות. לא עוברת דקה והם מבחינים במחבל מצידו השני של הכביש. הם עצרו את הניידת וגלית הייתה הראשונה לזנק מהרכב, מבלי לחשוב פעמיים. פשוט זינקה. היא יורה לכיוונו של המחבל ומצליחה לפגוע בו. הוא נופל. יש!!
אך אז, מתברר, שגם הוא הצליח. גם המחבל הצליח לפגוע בגלית. פגיעה קשה. פגיעה שאותה היא לא הצליחה לשרוד. פגיעה שגרמה למותה.

אם הייתם שואלים אותה איך היא הייתה רוצה למות, היא הייתה אומרת לכם שבדיוק ככה.לא כגיבורה,

אלא כמי שעשתה את עבודתה על הצד הטוב ביותר. כמי שהצילה את כל תושבי השכונה,

שמלבדה ומלבד השותפים שלה, אף אחד לא נפגע.

היא הצילה חיים של הרבה מאוד אנשים באחד מהימים הכי שמחים שלנו.

היא גם הייתה מבקשת שלא נבכה עליה...

כן, זו הייתה גלית: יפה, צנועה, עדינה, חכמה, מצחיקה, לוחמת, אמיצה.
היא הייתה החברה הכי טובה שלי.
היום היא הגיבורה האישית שלי.

בדיוק לפני שנה חגגנו לך יומולדת. נסענו לפארק הירדן. רועי לקח אותך ליותר משעה ואנחנו ניפחנו בלונים. מילאנו את האוהל, לקחנו "עוגת הבית", שמנו נרות וחיכינו. התחלנו לקלל את רועי שהוא כבר הגזים והצלחנו להשתעמם. ואז הגעת. צעקנו "הפתעה". ואת צעקת "אתם לא נורמלים" כהרגלך. חס וחלילה שמישהו יטרח בגללך. והנה, השנה, התזכורת שלי ביומן צפצפה, אבל אין למי להתקשר, אין למי להביא מתנה. במקום זה ישבנו אצלך, דיברנו, צחקנו ואכלנו אבל בעלת השמחה איננה. זו בעצם שמחה ללא שמחה כי אפשר לשמוח באמת. גלית, אני יודעת שאת שמחה איפה שאת

ואני יודעת שאת כל הזמן איתנו, רואה אותנו ושומרת עלינו.

גל, אנחנו לא שכחנו, לא שוכחים ולא נשכח לעולם !

החוסר לא מפסיק לפעום 
ואני לא מפסיקה להתגעגע...

אנחנו אוהבים אותך לנצח !

 

נכתב ע"י חברתה אודליה שביט